חורומוס — מנזר ארמני נשכח במישור הגבול של מזרח אנטוליה

במרחק של חמישה עשר קילומטרים מצפון-מזרח לחורבותיה של אני העתיקה, על הגדה הימנית של נהר אחוריאן, ניצב אחד המונומנטים הנוצריים המסתוריים ביותר בטורקיה — חורומוס (Horomos Manastırı). בעבר היה זה המרכז הרוחני הגדול ביותר של ארמניה בימי הביניים ו"סן-דני הארמנית", שם נקברו מלכי שושלת בגראטיד. כיום הורומוס הוא מתחם חצי-הרוס של כנסיות, קברי מלכים וקפלות מהמאות ה-10 עד ה-13, הניצב ממש באזור הגבול הסגור. קירות טוף מאסיביים, חצ'קארים מגולפים ושרידי גאוויטה, שהופיעו לראשונה באדריכלות הארמנית דווקא כאן, מספרים את סיפורה של אלף שנים, שקשה לשמוע אפילו בשקט המוחלט של רוח קארס. בזמנו היה המנזר אחד המרכזים הרוחניים הגדולים ביותר בכל המזרח הנוצרי והתחרה בהשפעתו עם מנזרי ארץ הקודש, והורומוס היה ידוע מקונסטנטינופול ועד ירושלים.

ההיסטוריה והמקור של חורומוס

המנזר נוסד בסביבות השנים 931–936 על ידי קבוצת נזירים ארמנים בתקופת שלטונו של אבאס הראשון בגרטוני. בתחילה הוא תוכנן כמנזר צנוע, אך כבר באמצע המאה העשירית חשיבותו גדלה באופן דרמטי. בשנת 961 הועברה בירת ממלכת אני לאני, והורומוס הפך למקדש מלכותי: כאן נקברו אשוט השלישי (953–977), גאגיק הראשון (989–1020) ובנו של האחרון, אובאנס-סמבאט.

בשנת 982 נבזז המנזר ונשרף בידי כובשים מוסלמים, אך בית-הבגראטידים שיקם את המקום במהירות, והוסיף כנסיות וקפלות חדשות. כאשר נפלה אני בשנת 1064 תחת מתקפת הסלג'וקים, נעלמה גורלו של חורומוס למשך מאה שנים מהמקורות הכתובים. רק בשנת 1174 מופיעים שוב כתובות הקדשה, וכתב יד משנות ה-1180 כבר מתאר אותו כמרכז דתי ותרבותי ידוע. במאה ה-13 הפך המנזר למקום קבורתם של משפחות זחאריד הפיאודליות, ששלטו באני; כאן, על פי המסורת, ישבו הארכיבישופים של צפון ארמניה.

בסקריפטוריום המפורסם של חורומוס נוצר בשנת 1211 "הבשורה של אחפט" — כתב יד שהגיע לאחר מכן למנזר אחפט. במיניאטורה שלה "הכניסה לירושלים" ישו על גבי חמור נכנס לא לעיר מופשטת, אלא ישירות בשערי חורומוס — המוכרים, עם מגדלים וכיפה ספציפיים. לקורא הרוסי פרט זה מזכיר ברוחו את איקונותיו של אנדריי רובלב, שבהן העלילה התנ"כית קמה לתחייה בנוף המוכר.

לאחר תקופה של שכחה במאות ה-15–16, המנזר קם לתחייה במאה ה-17. שיפוצים תועדו בשנים 1685, 1788 ו-1868–1871. עד שנת 1920, כאשר מחוז קארס היה חלק מהאימפריה הרוסית, ולאחר מכן מהרפובליקה הארמנית הראשונה, המתחם פעל וקיבל עולי רגל. לאחר שנת 1920 החלה דעיכה בלתי הפיכה, והנטישה הסופית של המנזר קשורה לתוצאות רצח העם הארמני.

הטרגדיה נמשכה גם בעידן המודרני. זמן מה לאחר 1965 נהרס חורומוס חלקית — לפי הערכות החוקרים, במסגרת מדיניות של רצח עם תרבותי. הקבר המיוחס למלך אשוט השלישי, שקיים לפחות עד 1920, אינו מופיע כיום באף תמונה. חלק מהמבנים נעלמו לחלוטין, ורוב הקירות שנותרו נטולי חיפוי. נכון לשנת 2003 ועל פי מידע של חוקרים מאוחרים יותר, האתר נמצא על גבול ארמניה-טורקיה, וכמעט בלתי אפשרי לקבל אישור לביקור בו.

ארכיטקטורה ומה לראות

חורומוס אינו מקדש בודד, אלא עיר-נקרופוליס שלמה. המתחם משתרע על מישור ובחלקו על מדרון המוביל אל נהר אחוריאן. רוב המבנים מוקפים בחומת מבצר מלבנית, ממנה נותרו שרידים. כל הכנסיות העיקריות של חורומוס הן אולמות בצורת צלב עם כיפה, שבהן עמודי התמיכה משולבים בקירות; סגנון זה נחשב לשיא של בית הספר האדריכלי של אני.

כנסיית סנט ג'ון והגאביט הראשון בארמניה

המבנה המרכזי במתחם הוא כנסיית סורב אוואנס (סנט ג'ון), שנבנתה בשנת 1038 על ידי המלך אוואנס-סמבאט, בנו של גאגיק הראשון. כיום היא הרוסה במידה רבה: הכיפה קרסה בשנות ה-70 של המאה ה-20, והקירות איבדו את חיפוי הלבנים. אך דווקא לכנסייה זו קשור גילוי אדריכלי ברמה עולמית — הגאוויט הראשון באדריכלות הארמנית, שנבנה כנספח למקדש באותה שנה, 1038.

הגאוויט תוכנן כמקום התכנסות של הקהילה לפני הכניסה למזבח. בכתובת ההקדשה, אובאנס-סמבאט העניק למנזר כרם בקולבה ו"גאוויט זה", ובכך שימר להיסטוריה את השמות המדויקים בטורקית, בארמנית וברוסית של הסוג האדריכלי החדש. החלק המרכזי של הגאוויטה מכוסה באוהל אבן עם פתח תאורה, ואילו החלקים הצדדיים מכוסים בתקרות מגולפות עם עיטורים גיאומטריים עדינים ביותר. כאן בדיוק נמצא קברו של המלך עצמו.

קפלת רוזוקאן ומאוזוליאום ואצ'ה וצ'וטיאן

אל הקיר הדרומי של סורב אוואנס צמודה קפלת רוזוקאן (1215) בת שתי הקומות, שהוזמנה על ידי הנסיכה קוטלו-חאטון לזכר אמה, תחת פיקוחו של הבישוף סרקס. האולם המרכזי עם שלוש קשתות, ארבעה חצ'קרים על הקיר המזרחי ו"צמה סלג'וקית" דקורטיבית — דוגמה לדיאלוג בין האמנות הארמנית לאמנות האסלאמית הרבה לפני תקופת הסלג'וקים.

מדרום לגאוויטה ניצבת קבר הנסיך ואצ'ה ואצ'וטיאן (1229), שליט אני ומייסד שושלת הזאחרידים. החלל המרובע בגודל 8×8 מטרים מעוטר באוהל נטיפי אבן — אבות ה"מוארנס", אשר, על פי תצלומים מהמאה ה-19, התנשא לגובה של כמעט 9 מטרים. כתובת התרומה, החרוטה על הטימפנה, מפרטת את מתנותיו של מזמין המנזר: ריפידות כסף, כרם באווסקאן ותשלום עבור ליטורגיות לזכר הנפטרים.

גאביט ארויץ ומבנים אחרים

בסמוך נמצא הגאוויט ארויץ' (1277), הקרוי על שם הסוחר ארויץ' אוגווריאנץ' (Aṙwic Hogeworeanc'). קמרונו נשען על זוג קשתות מקבילות, המתכנסות בכיפה עם מוקרנסים ועין פתוחה. מבחינת הסגנון, הוא דומה לגאוויט של כנסיית הקדושים השליחים באני. על הקירות יש כתובת מפורטת על שיקום מערכת המים, שנבנתה במקור בשנת 1198 והוזנחה לאחר הפלישות המונגוליות. כתובתו של ארויצ' נשמעת כמעט כמו פנייה אישית לצאצאים: "בשנת 726 [כלומר 1277], ברצון האל, אני, ארויצ', בן סרקס, ואשתי סדה, בנינו את מקדש הקודש הזה מכספינו הכשרים לזכר הורינו..." מצפון למתחם המרכזי, מחוץ לחומות, ניצבים המבנים העתיקים ביותר של חורומוס: כנסיית סורב מינאס (לפני שנת 986), סורב גבורק (לאחר שנת 1020) וקפלת המלך אשוט. לדעת החוקרים, כאן בדיוק ייתכן שהיה המרכז המקורי של המנזר. קצת בצד, על הדרך לאני, נשתמרו חורבות קשת הניצחון משנת 1102, המורכבת משני מגדלים מרובעים עם קפלות בראשם, המחוברים בקשת.

עובדות מעניינות ואגדות

• בשנת 1211 נוצר בסקריפטוריום המקומי "הבשורה של אחפט". במיניאטורה "הכניסה לירושלים" נכנס ישו דרך השער המוכר של הורומוס עצמו — מקרה נדיר ביותר שבו כתב יד מימי הביניים תיאר את המנזר עצמו כמקום של אירועים תנ"כיים.
• גאוויט סורב אוואנס משנת 1038 הוא המבנה הראשון מסוגו שתועד בכתובים בכל האדריכלות הארמנית. המונח "ג'אמטון" הופיע לראשונה דווקא בכתובת של הורומוס.
• בשנת 1860 תיאר המטייל הבריטי ג'ון אשר את חורומוס כחרבה רחבת ידיים, שבה התגורר נזיר-שומר אחד בלבד. כעבור שישים שנה נעלם אפילו הדייר היחיד הזה.
• כיפת כנסיית סורב אוואנס עמדה על תילה כמעט 930 שנה והתמוטטה רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 — כמעט בזיכרונם של ותיקי קארס של ימינו.
• המנזר מכונה באופן לא רשמי "סן-דני הארמנית" באנלוגיה למנזר הפריזאי שבו נקברו מלכי צרפת: מלכי בית בגראטיד הפכו את חורומוס למאוזוליאום השושלתי שלהם, והמצבה של אשוט השלישי, שנראתה על ידי מטיילים עוד בשנת 1920, אבדה לאחר שנת 1965.

איך להגיע

חורומוס שוכן באזור צבאי סגור ממש על גבול ארמניה-טורקיה, כ-52 ק"מ בקו אווירי מהעיר קארס. ביקור עצמאי בחורבות, ככלל, אינו אפשרי: נדרש אישור מיוחד, אשר ניתן רחוק מכולם ולא תמיד. הנקודה הקרובה ביותר שאליה ניתן להגיע בפועל היא האזור הארכיאולוגי של אני, הממוקם 15 ק"מ דרומית-מערבית למנזר.

קל להגיע לקארס בטיסה מאיסטנבול (טיסות SAW ו-IST, כ-2 שעות נסיעה) או ברכבת "הרכבת המזרחית" מאנקרה. מקארס לאני — 45 ק"מ בכביש סלול, כשעה נסיעה. בעונה פועלים דולמושים מתחנת האוטובוס בקארס (יציאה בבוקר, חזרה אחרי הצהריים), וכן הסעות פרטיות במחיר של 600–900 לירות לאדם. מאני ניתן לראות את חורומוס במשקפת מצפון: מישור סלע מעל אחוריאן ושרידי כנסיות נראים בבירור במזג אוויר טוב. לצורך היכרות מעמיקה, כדאי ליצור קשר מראש עם מוזיאון קרס או עם מדריכים מקומיים המתמחים במורשת הארמנית — הם יעדכנו אתכם בכללי הכניסה העדכניים.

עצות למטייל

הזמן הטוב ביותר לביקור הוא סוף האביב (מאי–יוני) וסתיו הזהוב (ספטמבר–תחילת אוקטובר). בחורף הרמה מכוסה בשלג ורוחות עזות, והטמפרטורה צונחת עד -20 °C; בקיץ, ביולי-אוגוסט, עלולות להיות סופות ברקים קצרות אך עזות. גם אם לא תקבלו אישור כניסה לחורומוס עצמו, יום באני לא יהיה מבוזבז מכל אחת מהסיבות הללו: חורבות הבירה העתיקה של שושלת בגראטיד היא אחד האתרים הארכיאולוגיים המרשימים ביותר במזרח טורקיה.

קחו איתכם דרכון (אזור גבול), מים, מעיל רוח ונעליים חזקות: אפילו אל נקודות התצפית מעל אחוריאן צריך ללכת בשבילים סלעיים. עדשת טלה או משקפת 10× הופכות את התצפית על חורומוס מרחוק לחוויה שלמה: תופי הכיפה, שרידי הקירות ושער הניצחון משנת 1102 נראים היטב באור הבוקר או הערב. חלק מהמטיילים הארמנים מגיעים לכאן במיוחד בשביל תמונה אחת — צללית "סן-דני הארמני", שצולמה משטח טורקיה על רקע השמש הארמנית.

הזמן המינימלי המומלץ לביקור הוא שעה וחצי עד שעתיים, אם אתם מוגבלים לתצפית מעל אחוריאן, וחצי יום, אם קיבלתם אישור כניסה אל החורבות עצמן. מומלץ להצטייד מראש באוכל ובמים: בסביבות אני אין בתי קפה, והחנויות הקרובות ביותר פועלות רק בכפר אוג'אקלי (לשעבר אוג'אגקוי) ליד השער הדרום-מערבי של אני. אנו ממליצים להוריד מפה לא מקוונת מראש — הקליטה הסלולרית בגבול אינה יציבה, וחלק מהמפעילים עוברים אוטומטית לרשת הארמנית עם נדידה.

כדאי לשלב את הטיול בביקור במצודת קארס, בכנסיית סורב אראקלוץ (כיום מסגד קומבט) וברובעים הרוסיים העתיקים של קארס — זיכרון לתקופה שבה אדמות אלה היו חלק מהאימפריה הרוסית. לקבלת הקשר מעמיק יותר לפני הנסיעה, קראו את המאמרים של י. מרקוב "ארמניה הרוסית" (1901) או את רשימות המסע של פ. ס. ינוביץ' על מחוז קארס — הם מציגים תמונה מרגשת של תחילת המאה ה-20, כאשר המנזר עוד היה פעיל. וזכרו: הורומוס אינו סתם נקודה על המפה, אלא שיעור על השבריריות של אתרי מורשת הניצבים על גבול בין תרבויות; יש להתייחס אליו באותו כבוד שבו אנו מתייחסים לנובגורוד או לקיז'ה.